חיבור מוח מחשב או גנטיקה בדרך לחיי נצח 

ספרו של ריצארד דוקינס משנת 1976, 'הגן האנוכי', נחשב לפרשנות אבולוציונית מובילה לתקופתה. העיקרון שהחיים מתפתחים מתהליכים כימיים וביולוגיים ללא התערבות תבונית. בעייתנו הינה שהגנים אינם מכתיבים למינים רק את החיים אלא גם את מותנו. לכן, דעיכת התאים, המאופיין כתהליך 'התאבדות' מתוכנן גנטית (אפופטוזיס). נדגים את תהליך ההזדקנות שלנו מבחינה ביולוגית:
לצורך המרת אנרגיה מגוייסים מירב איברי הגוף. אולם, מרכז ההתרחשות הינו איבר תוך-תאי, 'המיטוכונדריה'. מי שמתעלם מהקורה בגוף עצמו מניח שמותנו קורה כתוצאה ממזיקים טבעיים, כמו חיידקים ווירוסים ומתהליכי 'השחיקה'.
לגבי מזיקים הרפואה המערבית מתמודדת בהצלחה מגילוי תהליך הפסטור, הפנצילין, החיסונים נגד אבעבועות והמחלות המדבקות שרובן כבר אינן איתנו. נותרנו בהכללה עם המחלות הכרוניות, בעיקר אלה הנובעות מיתר לחץ דם, עודף משקל, סוכרת וטרשת עורקים.
אשר ל'שחיקה' העקרונות ידועים. האיבר שמאפשר לנו הפקת אנרגיה חושף אותנו לרדיקלים של חמצן בתוספת חומרים מחמצנים מהאוכל, דרך התרופות זיהום האוויר והקרינה המקיפה אותנו. כל המולקולות הפעילות הללו גורמות לתאים נזקים מצטברים.
ישנה טעות רווחת, ולעיתים קרובות הטעייה מכוונת, המנסה לייצור רושם שהפיתרון לזקנה הינו בשימוש מלאכותי ב'אנטי-מחמצנים', כלומר אנטי אייג'ינג, שבכוחם לתקן את נזקי החמצון. אין צורך להכביר מילים אודות 'תיאורית הרדיקלים החופשיים' (FREE RADICAL THEORY OF AGING) ופרופ' דנהם הרמן, מאז מחצית המאה הקודמת. ההבנה שחומרים מחמצנים ואנטי-מחמצנים לוקחים חלק בתהליכי 'השחיקה', קרי הזקנה מובהקים מחקרים, כמו גם שחומרים 'אנטי-מחמצנים' מהווים נשק חשוב בדחיית סממני הדעיכה כתוצאה מהגיל.
כדי להכיר בדרך האפשרית לחיים ארוכים מאד יש להדגיש כי התא יודע כיצד להתמודד עם תהליכי החמצון, קרי 'הרדיקלים החופשיים'. התא נעזר באינזימים (מולקולות חלבון שתפקידן לבצע ולזרז תהליכים בתא) אך חדל לעשות כן מאותו רגע שבו מתחיל תהליך דעיכה בתא (senescence ), המאופיין כתהליך 'התאבדות', מתוכנן בקפידה מבחינה גנטית (אפופטוזיס).
מצב זה מתרחש למרות שתיאורתית התאים בגופינו, כמו, למשל, תאים סרטניים בגופינו שכמוטציות אינם מבוקרים גנטית, היו יכולים להמשיך ולהתחלק כמעט אין סופית. כלומר, שמירה על פתרונות קיימים בדמות אינזים ה'טלומראז', שיודע להשלים קצוות (הרחבה לחפש תיאוריות ומידע בהקשר ל'טלומרים') ועקרונית יכול להעניק לנו (כמעט) חיי נצח. בהקשר זה נזכיר גם את חוקר הזיקנה ד"ר אוברי דה גריי מקיימברידג', הרואה בזיקנה מחלה שניתן להתגבר עליה וטוען בלהט אודות אנשים שיחיו מאות שנים.
לפיכך, אפשרות ראשונה ל'מגה חיים' נמצאת במחקר איתור והפעלת הגנים השולטים על ייצור 'טלומראז' וויסותם. תיאוריות נוסח 'אואזיס של המיטוכונדריה', הם המצע עליו התבססות מחקרים. כך, רק בשנה שעברה, גנים המשמשים 'שומרי סף' נגד הזדקנות, ומחקרים, כמו של פרופ' ניר ברזילי 'שלנו', העוסק באיתור הגן הגורם לאריכות חיים (sir2 ) מהווים את העתיד לחיים הארוכים, שמנקודת מבט של היום יראו כ'חיי נצח'.
אשר לקישור ישיר בין מחשב למוח האנושי. הוא אולי נשמע כפנטסיה אבל הBionic Person נראה קרוב מתמיד:
למעשה, חיבור מוח-מחשב כבר נוסה בהצלחה על עכברי מעבדה וקופים, שהצליחו לסמן על מסך ללא תזונה זרוע רובוטית או להאכיל עצמם במחשבה בלבד. אחד המובילים בתחום הוא מיגל ניקולליס, רופא ופיזיקאי ברזילאי הטוען שחיבור בין איברים מלאכותיים ומחשב למוח הוא רק עניין של זמן. המקשר הבולט בין התופעה לתוחלת החיים הוא ריי קורצוויל, שמחד משוכנע שאיטלגנציה מלאכותית, נבונה יותר מבני אדם, בלתי נמנעת, ובענייננו שכאן טמון המפתח לחיי נצח, בשילוב טכנולוגיות כמו 'ננו טכנולוגיה' או החלפת רקמות כשיגרה. לפתרונות אלה אני מציע בספרי את המונח 'רפואת תחזוקה', זו שתלווה את בני שלוש הספרות, להבדיל מ'רפואת המניעה', שתטפל בבריאים בני החמישים ויותר.
עכשיו, כשהרקע הרפואי-ביולוגי-טכנולוגי ברור, ועד שיופיע בעתיד הקרוב הפתרון הגנטי או הטכנולוגי, אני ממקד את הרצאותיי דווקא בנושאים הבאים: האטה, חברה, קביעת מטרות לטווח קצר (קריירה שניה) וארוך, מקום מגורים, שעות שינה ורפואת מניעה. אלה, להערכתי, חשובים יותר במטרה להגיע לתוחלת חיים מקסימאלית מהעצות המוכרות.